<h1>רבינו גרשום — תמורה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
(תמורה י"א ע"ב) [והא קא מייתי] בהמה מחוסרת אבר. דמעיקרא איקדש מינה אבר. [אמר רבינא באומר. זה הקונה אותה אומר בשעת נדרו. הרי עלי עולה] בחייה. כלומר (באומר זה הקונה בשעת נדרו) הרי עלי (בהמה) להביא עולה שיכולה לחיות ואפי' היתה מחוסרת אותו [אבר] שהוקדש מקודם היתה יכולה לחיות ומה שנדר הביא. ל"א והא קא מייתי בהמה כו' [אלא אמר רבא כגון דאמר בשעת נדרו הרי עלי] בזוזא (כלומר לא אמר בשעת נדרו אלא בשוה זוז) מן [הדא] בהמה לעולה [דלא קבל עליו אלא בשוה זוז ממנה לעולה] דהשתא [חוץ] מאותו אבר המוקדש [עדיין יש בה] שוה כמה זוזים ומה (שנדר) [ששוה יותר] יכול להביא [מודה ר' יהודה]. בדבר שהנשמה תלויה בו. [דאי אקדיש אבר מינה שהנשמה תלויה בו] כגון לב או כבד [דקדשה כולה או] בדבר שעושה טרפה [אם ניטל ממנה אותו אבר כגון] שנחתך רגלה מן הארכובה ולמעלה. ורבא סבר לה. כמאן דאמר טרפה חיה להכי קאמר בדבר שעושה אותה נבילה כגון ניטל הירך וחלל שלה [נבילה]. רב ששת לא סבר לה כר' אלעזר. להכי קאמר בדבר שהיא מתה מיד ולא שתהא מפרכסת [אלמא בתרווייהו פליגי. ותיובתא דכולהו. דרב חסדא ורבה ורב ששת. אלא חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. ולא קשיא להו.
<h2>דף יד.</h2>
[תמורה י' ע"ב] ל"א מאי קמ"ל ר' יוחנן בהא רצה מתכפר בה רצה מתכפר בוולדה. אשמעינן דאם שיירו. לעובר משוייר כגון דאמר היא שלמים ועוברה עולה הוי היא שלמים והעובר משוייר לעולה משום דעובר לאו ירך אמו הוא. טעמא אחרינא אם שיירו [משוייר] דהוי כמפריש ב' חטאות לאחריות דאם תאבד זו תהא זו במקומה ומתכפר באיזו שירצה. והא שמעתא דר' יוחנן בפרק כיצד מערימין על הבכור ואי קשיא הא דתנן ולד חטאת ותמורת חטאת ימותו התם בשקדשה ולבסוף נתעברה והכא מיירי בהקדישה כשהיא מעוברת. תרתי למה לי צריכא כו'. [כיצד מערימין על הבכור. להפקיעו מכהן. כי תניא האי לקדושת דמים. דהא דתני שאם ילדה זכר הוא עולה לא לגופו ממש להקריבו אלא למוכרו וליקח בדמיו עולה אבל לגופיה לא קדיש עובר מי אלימא כו'. א"ל אין והתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו'. דהני לא הוה אלא קדושת דמים ואי לא נפדו פטורין מן הבכורה. א"ל. ר' זירא. הא מני. דוולדי קדשים במעי אימן לא עבדי אלא אבראי עבדי]. ר' יהודה היא דאמר וולד עושה תמורה. ולעולם הא בעוברי קדשים מיירי. האמר ר' יהודה אברין לא קדישי. למיקדש כוליה הלכך לא עבדא תמורה (ומתניתא) ותנא קמא דר' יוסי [דמתני'] היינו ר' יהודה כדקאמר בברייתא לקמן [הא מודי ר' יהודה לי מן באבר שהנשמה תלויה בו דאם אקדישה הקדישה כולה. ולעולם בוולדי קדשים מיירי]. איתיביה מקדישין אברין ועוברין. אלמא עובר קדיש הא נמי בוולדי קדשים מיירי. אי בוולדי קדשים. אמאי תני מקדישין הא קדישי.
[תמורה ל"א ע"ב] וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. כדאוקמינן התם במסכת בכורות בפרק שני כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. ואין נותנין מהן לאומנין. (בבאין) [בעד] שכרן שבונין ביהמ"ק. [גמ'] הא מני. מתניתין ר' יהודה היא דאמר אפי' ולד עושה תמורה. בעיקר זיבחא קתני. מתניתין דקדשי מזבח עושה תמורה למעוטי תמורה וולד דלאו עיקר זיבחא נינהו ומיתוקמא מתניתין אפילו כרבנן. ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות [ימכרו] לצרכי (להביא) שלמים. משום דתניא המקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ודמיהן יפלו לבדק הבית. מדקאמר ר' אליעזר ימכרו ודמיהן יפלו [כו'] אלמ' קסבר סתם הקדש לבדק הבית. ר' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות. לקדשי מזבח משום דקדשי בדק הבית הן כולן (לא) לה' ועולה כולה לה' הילכך זכרים עצמן יקרבו עולות אבל נקבות דלא הוו כולן כליל ימכרו ויביא בדמיהן עולות. דקסבר ר' יהושע אדם חולק את נדרו. המקדיש נכסיו, כלומר דמאי דאית בהו דחזי למזבח לא שביק קדושת מזבח ומקדיש לבדק הבית אלמא בהמה למזבח ושאר נכסים לבדק הבית. ור' אליעזר סבר אין אדם חולק את נדרו. המקדיש סתם אלא הכל לבדק הבית דמה נקבות לא מצי אקדשינהו לעולה אף זכרים נמי לא אקדשינהו לעולה דאין אדם חולק נדרו הילכך אלו ואלו ימכרו ודמיהן יפלו לבדק הבית. והאי דקאמר ר' אליעזר אין אדם חולק את נדרו דזכרים לא אקדשינהו אלא לדמי היינו פליגא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה כו'. דאפילו ר' אליעזר מודה. (דאין) [דהן] עצמן יקרבו עולות. אלא כי פליגי בעדר שיש בו כו'. ור' יהושע סבר אדם חולק. וזכרים יקרבו עצמן עולות ונקבות ימכרו ויביאו בדמיהן עולות. הקדש בדק הבית חל על כל דבר. אמר רבינא לאייתויי שפויי ונבייה. שאם הקדיש עצים לבדק הבית חל הקדש נמי על שפוי על הנסורת שנופלין כשכורתין אותו ועל הנבייה על העלים שנפלו ממנו מה שאין כן בקדשי מזבח כדאמר במס' מעילה בפ' ולד חטאת [י"ד ע"א] גזברין שלקחו עצים למערכה מועלין בעצים ולא בשפוי ונבייה. ומועלין בגידולין. לאיתויי חלב של הקדש דבהמת קדשים בדק הבית וביצי תורין דקדשי בדק הבית דמועלין נמי באותן גדולי הקדש כדתנן חלב כו'. בד"א בקדשי מזבח. דלא חזו הני גידולין למזבח. [אבל] (אלא) בקדשי בדק הבית. אפי' בחמור של קדשי בדק הבית מועלין נמי בחלבו אע"ג דלא חזי לאכילה. ואפילו למאן דאמר מועלין בגידולי מזבח. הכא (נמי) בהני גדולי כגון חלב וביצי תורין דלא חזו למזבח אין מועלין. ואין בהן הנאה לכהנים. בהקדש בדק הבית. אפי' בשפויי ונבייה. דבדק הבי' דמועלין בהן.
<h2>דף יד:</h2>
(תמורה י"א ע"ב) [והא קא מייתי] בהמה מחוסרת אבר. דמעיקרא איקדש מינה אבר. [אמר רבינא באומר. זה הקונה אותה אומר בשעת נדרו. הרי עלי עולה] בחייה. כלומר (באומר זה הקונה בשעת נדרו) הרי עלי (בהמה) להביא עולה שיכולה לחיות ואפי' היתה מחוסרת אותו [אבר] שהוקדש מקודם היתה יכולה לחיות ומה שנדר הביא. ל"א והא קא מייתי בהמה כו' [אלא אמר רבא כגון דאמר בשעת נדרו הרי עלי] בזוזא (כלומר לא אמר בשעת נדרו אלא בשוה זוז) מן [הדא] בהמה לעולה [דלא קבל עליו אלא בשוה זוז ממנה לעולה] דהשתא [חוץ] מאותו אבר המוקדש [עדיין יש בה] שוה כמה זוזים ומה (שנדר) [ששוה יותר] יכול להביא [מודה ר' יהודה]. בדבר שהנשמה תלויה בו. [דאי אקדיש אבר מינה שהנשמה תלויה בו] כגון לב או כבד [דקדשה כולה או] בדבר שעושה טרפה [אם ניטל ממנה אותו אבר כגון] שנחתך רגלה מן הארכובה ולמעלה. ורבא סבר לה. כמאן דאמר טרפה חיה להכי קאמר בדבר שעושה אותה נבילה כגון ניטל הירך וחלל שלה [נבילה]. רב ששת לא סבר לה כר' אלעזר. להכי קאמר בדבר שהיא מתה מיד ולא שתהא מפרכסת [אלמא בתרווייהו פליגי. ותיובתא דכולהו. דרב חסדא ורבה ורב ששת. אלא חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. ולא קשיא להו. בעוף מאי. אמר ר' יוסי דאי אקדיש רגל מן העוף הוי נמי כולו קדוש או לא מי אמרינן קרבן אמר רחמנא ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' והאי נמי קרבן הוא]. פשוט. מן הא דאמרת הקדיש זכר [דראוי לעולה הקדישו] לדמיו קדוש קדושת הגוף. התם. [משום] דאקדשיה כוליה לדמיו ומגו דנחתי קדושת [דמים אכולה] (לכולו לדמיו) נחתא ליה קדושת הגוף [נמי לכולו]. ל"א חד מגו אמרינן [הוא דאמרן תרי מגו מגו דאקדיש חד אבר קדשה כו' ומגו דקדשה לדמיה קדש קדושת הגוף] תרי מגו לא אמרינן. [אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים. ו]הא נמי שלו ושל אחרים [היא] דחד אבר מינה הוא דקדיש ושאר הגוף דדחולין הוא. א"ל התם לא נחתא ליה קדושה בכולה. דחציה דעובד כוכבים היא וחלק עובד כוכבים לא קדיש הכא דכולה שלו הויא נחתא קדושה בכולה ואסורה כולה בגיזה. הקדיש שה כי לישנא אחרינא. עור מהו בעבודה. כלומר בגיזה לא קא מיבעיא ליה דודאי אסורה מפני כחש העור כי קא מיבעיא ליה בעבודה. ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה מפני כחש עובר. הכא נמי עבודה מכחיש העור ואסור דכשהיא שמינה מוטב העור. א"ל. מיהא לא תפשוט דכי קתני הכא אסורה בעבודה מדרבנן קתני ולא מדאורייתא ואנא גבי עור בעינא אי אסור מדאורייתא. אי הכי. אי מדרבנן אפי' בגיזה נמי ליתסר מדרבנן גבי עובר א"ל כו'. ושחטה בפנים מהו. מי מיחייב משום עובר. ולמאן דאמר וולדי קדשים בהווייתן הן קדושים. בשעת לידתן ולאו ממעי אימן [הם] הכי נמי (הכא גבי חולין אמרינן דלא הוי הולד חולין) [מי אמרינן האי לא הוי חולין] אלא משעת הוויית לידתן או דילמא גבי חולין אפי' ממעי אימן הוי חולין וליחייב.
<h2>דף טו:</h2>
[תמורה י"ח ע"א] אי ולד תמורת אשם. וולד דאשם גופיה לא מצי אמרת דאשם גופיה זכר הוא ולא מוליד. לעולם בולד דחטאת. ודקאמרת (דלא) [והא] גמירי דמתה כי גמיר הילכתא למיתה וקרא רק למעוטי מהקרבה. אלא. הלכה לולד חטאת וקרא רק מיבעי דאם עבר ואקרביה לתמורת אשם ולולדה [אשם] (חטאת) קאי עליה בעשה. ואי זה עשה דהאי רק משמע דהני אין ולא בשאר קדשים היינו לאו הבא מכלל עשה [ולאו הבא מכלל עשה עשה. דאמר רב הונא אמר רב] אשם שניתק לרעיה. כגון שהפריש אשם להתכפר בו ונאבד והפריש אשם אחר ונתכפרו בעליו (באחר) ואח"כ נמצא זה ואמר הגזבר שיצא לרעיה ואח"כ שחטו סתם כשר [לשום] עולה (ומנלן דכשר לעולה) [מ"ט כשר לשום עולה] דאשם הוי זכר וקדשי קדשים ועולה נמי זכר וקדשי קדשים. ניתק אין לא ניתק לא. כלומר אם מאחר שניתק מדין אשם לרעיה שחטו סתם כשר לשם עולה דלאו שם אשם עליה אבל אם לא ניתק ושחטו לשום עולה פסול הוא (אלמא) [דאשם] פסול הוי. מ"ט דאמר קרא הוא בהווייתו יהא. כלומר כיון דלא ניתק אע"פ ששינה שמו ושחטו לשום עולה בהווייתו יהא ואשם פסול הוא ולא קרב. אבל שאר זבחים דלא כתב בהו הוא (קרא) בין ניתק ובין לא ניתק כי שחטו לשם זבח אחר כשרים אלא שלא עלו לבעלים [לשום חובה] כדתנן כל הזבחים ששחטו שלא לשמן כו'. ותיפוק ליה. כולהו בין בולד תמימין בין בעלי מומין בין תמורת תמימין בין תמורת בעלי מומין מזכר (ומאם) ומנקבה ומאם. אם לא משמע ליה. למידרש מיניה כלום הילכך מפיק לזכר ונקבה לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין ורק קדשיך לולדי תמימים ותמורת תמימ' [תיפוק לי] מן תשא ובאת ועשית עולותיך דמהתם ילפינן דקרבי. אמר לך תשא ובאת להכי אתא. דכיון דהגיע הרגל אי אתה רשאי לעכב מלהביא קדשיך ונדריך מיד אלא תיטול אותם אפילו מן (מורגיהו) [ממורגייהו] כלומר שאפילו אם נכנסו מעצמן על הגורן ועל התבואה ועל המוריגים ודשין תקח אותם משם ותביאם לבית הבחירה. אבל במתכוין אסור לדוש בהן דהיינו עבודה. ל"א אפילו מן מרעיהו. שאם רועין באגם במקום רחוק חייב לילך לשם ולהביאן. [אם ולא ולד. משמע אם ולא ולד. וחילופה. היינו שהפריש תמורה ואבדה והפריש אחרת תחתיה. גזרה. שאם אתה אומר ולד שלמים יקרב]. שמא יגדל מהן עדרים עדרים. ישהא אותם עד שיגדל מהם הרבה ושמא יבא (מהן) לידי תקלה שיאכל מהן כסבור של חולין הן. לא נחלקו על ולד שלמים ולא על ולד תמורה. ולד תמורה היינו כולד ולד שלמים. ועל מה נחלקו על הולד. עצמו [של שלמים]. היכי קתני. לא נחלקו חכמים על ולד ולד שיקרב אלא לא יקרב וסוף מילתא נקט היינו יקרב דאהכי לא פליגי. או דילמא. הכי קתני לא נחלק ר' אליעזר בולד ולד שלא יקרב אלא יקרב. כלומר (דאדיש) [דארישא] דמילתא (לא פליג) [פלגינן] דהיינו לא יקרב [אלא יקרב] דכי גזר ר' אליעזר דלא יקרב שמא יגדל מהן עדרים היינו אולד ראשון אבל ולד ולד יקרב (דסבר ר' אליעזר) [דכבר] אשכחן להון דרי והואיל והוא דור שני אין זוכרין שהוא ולד ולד שלמים וליכא למיחש שמא יגדל מהן עדרים. [ואית דגרסי אבל בולד ולד לא גזר דאקראי בעלמא הוא משתכח ולד ולד ליכא למיחש. משום דגלי דעתיה דמתוך מעשיו. ששיירו עד שהיה לו] ולד ולד. וניכרת מחשבתו דלגדל. עדרים קא בעי ליה הילכך לא יקרב.
<h2>דף טז.</h2>
(תמורה כ"א ע"א) [מתני'] [ויאכלו במומן לבעלים. בלא פדיון כבכור ומעשר שאין בהן פדיון דכתיב בהו לא יפדה ולא יגאל. שכל הקדשים נמכרים באטליז. משום דריוח שלהן להקדש חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים הילכך אין מזלזלין בהן. ובאין מחוצה לארץ לארץ. להקריב. חוץ מן הבכור ומעשר. שאין באין ואף על פי כן אם באו תמימין דיעבד בכור ומעשר יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו לבעלים. בלא פדיון] (מתני'). ואמר רבי שמעון מה טעם. בכור ומעשר אין באין מחוצה לארץ (לפי שיש) [לכתחילה. מפני שבכור ומעשר] יש להן פרנסה במקומן. [שיכול לפרנסן בחוצה לארץ עד שעה] שיפול בהן מום קבוע ולאלתר כשיפול בהן מום יכול לאוכלן בלא פדיון הילכך אין צריך להעלותן. ושאר כל הקדשים. אין להן פרנסה בחוצה לארץ שיהו ניתרין לאלתר כשיפול בהן מום בלא פדיון אלא צריכין פדיון הילכך הרי הן בקדושתן וחמירי מבכור ומעשר הילכך באין מחוצה לארץ. הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי. מי אמרינן כיון דלא קרבי. דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב. או דילמא כיון דקדשן. כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב. ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו'].
<h2>דף כא:</h2>
[תמורה י"ט ע"ב] דלא חזי לגופיה. להקרבה. לא נחתה לה קדושת הגוף. ותימכר שלא במום. ל"א כל דלא חזי להקרבה לאלתר לא קדיש קדושת הגוף. והאי דאמר הכא לאלתר לאו דוקא קאמר דהא לא לאלתר [ולא] לאחר זמן לא חזי אלא אגב דקא בעי למימר אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה ומחוסר זמן דלאלתר לא חזי ולאחר זמן חזי קאמר הכא לאלתר. [אשם בן שנה. כגון אשם נזיר ואשם מצורע דבן שנה הוא דכתיב בהו כבש. והביאו בן שתי שנים. דכבר קרוי איל או אשם בן שתי שנים כגון אשם גזלות ומעילה דכתיב בהו איל. כל עצמו. היינו כל עיקר אינו קדוש דסבר כיון דלא חזי לגופיה לאשם להקרבה לא נחתא ליה קדושה]. והא מחוסר זמן. דפחות מבן שמונת ימים. ואמר ר' שמעון דקדיש. קדושת הגוף במס' זבחים בפרק אחרון דתנן השוחט אותו ואת בנו ומחוסר זמן קדשים בחוץ ר' שמעון אומר שני בלא תעשה דשוחטי חוץ שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ומדקאי בלא תעשה אלמא דקדיש קדושת הגוף. [מחוסר זמן שאני. מחוסר זמן מ"ה קדיש קדושת הגוף דלמחר חזי]. אי הכי אשם בן שתים והביא בן שנה. אמאי אמר כל עצמו אינו קדוש הא מיחזי (לשנא) [לקדשו] אלא ודאי לאו היינו טעמא במחוסר זמן משום דקדיש למחר דא"כ קשיא ליה אשם. אלא היינו טעמא במחוסר זמן דיליף ליה מבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו. דקדושתו מרחם וקרב בזמנו לאחר ח' ימים אף זה מחוסר זמן (כיון) נכנס לדיר להתעשר דיליף מעשר עברה עברה מבכור אבל באשם דלא כתיב ביה עברה כל עצמו אינו קדוש.
<h2>דף כה.</h2>
[תמורה כ"ז ע"ב] הא איתמר ר' יונה אמר אהקדשות. האי דבעי למימר לקמיה דביטול מקח יש להן דבר תורה. ור' ירמיה אמר אקרקע. יש להן בטול מקח ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי בטול מקח יש להן. דבר תורה. ואיפוך. דר' יוחנן דאמר מדבריהם תריץ ליה כריש לקיש ודריש לקיש כר' יוחנן ולא קשיא לך. ומי מצית אמרת איפוך. הניחא למ"ד. לר' יוחנן דאמר דהקדש יש להן ביטול מקח וכ"ש אקרקע איצטריך למימר איפוך אלא לר' ירמיה אקרקע יש להן ביטול מקח ולא אהקדש היכי אפיך לה. אלא לא תיפוך. ור' יוחנן מדבריהם קאמר יש להן ביטול מקח ולא מדאורייתא לדברי רבי ירמיה. לימא קא מיפלגי. ר' יונה ור' ירמיה בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דר' יונה לית ליה דשמואל דקסבר בטול מקח יש להן והאי שחיללו על פרוטה היינו טפי מבטול מקח ור' ירמיה אית ליה. ואב"א לעולם. כדאמר מעיקרא דאאונאה פליגי אשתות ולא תיפוך ודקא קשיא לריש לקיש ואלו דברים שאין להם אונאה הקדש סבר לה דאין להן אונאה כדרב חסדא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ל"א במאי קמפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בדשמואל לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו דבר תורה לית ליה דשמואל כדמתרצינן איפוך. ואב"א אפילו רב אית ליה דשמואל ואמר לך רב אי דקא מכוין לכתחלה לאחולי בכך בשוה פרוטה [מתחלה שפיר] (מיתחיל) אלא שאני הכא במתני' באומר זו מחולל על זו דלא קא מכוין לאחולי בפרוטה הלכך קאמר וצריך לעשות לו דמים דבר תורה. ואב"א דכ"ע לית להו דשמואל ופליגי בכדי אונאה כו'. לא שנו. דצריך לעשות לו דמים כדי שלא יתאנה הקדש אלא שלא נישום הקדש בשלשה כשאמר זו מחולל על זו אבל נשום בשלשה אינו חוזר ואין צריך לעשות לו דמים שוב. והאמר רב ספרא היכא אמר מאה עדים כתרין. כלומר [אם] (אין) מכחישין מאה עדים שני עדים חשובין הללו שנים כאותן מאה שאין מאמינין לאלו יותר מאלו הואיל [ואין] מזימין אותן. אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דעות. אע"ג דנשום בשלשה לכתחלה. ותו אפילו לא הויא אלא תלתא ותלתא. ותלתא בתראי מטפן בשומא מי לא אזלינן בתר בתרא. אלא עולא דאמר אבל נישום בשלשה אינו חוזר סבר לה כר' יוחנן כו'. ל"א לא אמרן. דצריך לעשות לו דמים שוב אלא דשמוי לכתחלה בתרי אבל דשמוי בתלתא אע"ג דאתאן בי מאה ומטפו [לא הדרי ולא אמרי'] (לאהדר אמר) דהני תלת לא ליהוי עדיף שומייהו מדתרי (אלא אי) [ואי] אתו אחריני ומטפו ליהדר קמ"ל דלא הדר כיון דשמוי בתלת (הני והאמר רב ספרא אפילו למ"ד כו').
<h2>דף כז:</h2>
[תמורה כ"א ע"ב] ויליף. בשרו מדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח היה צריך מתן (מודסין) [אימורים] במזבח והשתא דליכא מזבח הילכך לית ליה תקנה ולא מצי למיכלה ויליף מעשר שני מהאי בכור דאינו נאכל אפילו בירושלים אף מעשר שני אינו נאכל אע"ג דקידשה נמי לעתיד לבוא ומדמעשר יליף מבכור ק"ו דשאר בכורות ילפי מהאי בכור. [ומי ילפינן בקדשים מהדדי. והאמר במס' זבחים בכל התורה למידין למד מלמד חוץ מקדשים והאי מעשר ובכור קדשים נינהו ובשרו למוד הוא מדמן והיכא יליף מעשר מבשרו דלמד הוא]. מעשר. דגן חולין הוא דיכול לחללו ולאוכלו בכל מקום. הניחא למ"ד בתר למד אזלינן. אי למד קדשים הוא אין למידין מן למד ואי למד חולין הוא למידין מן למד שפיר דמי [דהאי למד מעשר חולין הוא. אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר. דמלמד היינו בשרו קודש הוא והיכי מצי יליף מן מלמד דקודש. לא הוי הכא למד מלמד דבשר ודם חדא מילתא ומצי יליף מעשר מיניה]. ל"א. לעולם קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא והכא בבכור שנזרק דמו בפני הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים כיון דאי איתיה לדם אכתי לאחר חרבן [כמו בשר] לאו בר זריקה הוא דליכא בית ההיא זריקה לא חשיבא מידי ואתי (מעשר) [בשר] ויליף מדם מה דם לא חשיבא זריקתו אף בשר נמי לית ליה תקנה ואתי מעשר יליף מבכור ומי ילפינן כו'. ולא מיסתבר לר' האי ל"א אלא אמר דקדמייתא עיקר דהכי אשכחן דכתב במסכת מכות. [בן עזאי אמר יכול יביא אדם מעשר שני. בזמן ביהמ"ק ויאכלנו]. בכל הרואה. בכל מקום שיכול לראות משם ירושלים. [מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה. כדתנן ונאכלים בכל העיר לכל אדם. שכן חלקתה בו זמן אכילתו. ואוכלין דבכור תם אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ואינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני אין בו זמן ונאכל לכל אדם. ומאי קא קשיא דאמרינן יכול. כלומר אמאי בו סלקא דעתין דמעשר יאכל בכל הרואה. הכי קשיא ליה משום] דתנן אין בין שילה כו'. דהתם נאכל בכל הרואה משום דכפר היה דלית ליה חומה. בשלמא בכור בעי חומה. דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום מקודש. בכור שעברה שנתו. דכתב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה וגו'. מה מעשר שני אין נפסל משנה לחברתה. שבכל זמן יכול לפדותו ולהעלותו. ותנאי קדמאי. ג' זקנים. נפקא להון. דנאכל לב' ימים ולילה אחד מן אך בכור שור וגו' וסמיך ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין ואמרינן במס' בכורות ואימא כחזה ושוק דתודה דנאכל ליום ולילה להכי [הדר] כתב בסופיה לך יהיה דאוסיף לך הכתוב הוייה אחד יום שני מכאן שנאכל לשני ימים ולילה אחד.
<h2>דף לא.</h2>
(תמורה כ"א ע"א) [מתני'] [ויאכלו במומן לבעלים. בלא פדיון כבכור ומעשר שאין בהן פדיון דכתיב בהו לא יפדה ולא יגאל. שכל הקדשים נמכרים באטליז. משום דריוח שלהן להקדש חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים הילכך אין מזלזלין בהן. ובאין מחוצה לארץ לארץ. להקריב. חוץ מן הבכור ומעשר. שאין באין ואף על פי כן אם באו תמימין דיעבד בכור ומעשר יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו לבעלים. בלא פדיון] (מתני'). ואמר רבי שמעון מה טעם. בכור ומעשר אין באין מחוצה לארץ (לפי שיש) [לכתחילה. מפני שבכור ומעשר] יש להן פרנסה במקומן. [שיכול לפרנסן בחוצה לארץ עד שעה] שיפול בהן מום קבוע ולאלתר כשיפול בהן מום יכול לאוכלן בלא פדיון הילכך אין צריך להעלותן. ושאר כל הקדשים. אין להן פרנסה בחוצה לארץ שיהו ניתרין לאלתר כשיפול בהן מום בלא פדיון אלא צריכין פדיון הילכך הרי הן בקדושתן וחמירי מבכור ומעשר הילכך באין מחוצה לארץ. הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי. מי אמרינן כיון דלא קרבי. דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב. או דילמא כיון דקדשן. כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב. ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו']. בן (אטיטס) [אנטיגנוס] העלה בכורות ולא קבלו ממנו. אפילו דאיעבד. לא קשיא. הא דקתני ואם באו תמימים יקרבו [כר' ישמעאל] דמקיש לקמן מעשר שני לבכור מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית מכלל דאפילו בכור חוצה לארץ יאכל לפני הבית והא דקאמר ולא קבלו ממנו [היינו] כר' עקיבא דמקיש לקמן בכור למעשר שני מה מעשר שני אינו בא אלא מן הארץ דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וכו' אף בכור נמי אינו בא אלא מן הארץ.
[תמורה כ"ד ע"א] אין מרגילין ביו"ט. לפשוט עור בהמה שלם לצורך מפוח ולהכי קרי ליה מרגילין דדרך הרגלים מתחילין לפשוט עור לשום אותו צורך וביו"ט אסור דקא טרח ביה טרחא יתירא. ר' אלעזר בר"ש אמר. אפילו נשחטה בעלת מום קודם זריקת דם של תמימה ובשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה קודם שנאכל הבשר של בעלת מום תצא לבית השרפה אלמא לר"א בר"ש אע"ג דשחטה לבעלת מום דהיינו פסולי המוקדשין בקדושה קאי אע"ג דנפדה אי נזרק דמה של תמימה קודם אכילתו תצא לבית השרפה. ונוקמה אידי ואידי. לבכור ולפסולי המוקדשין כב"ש ונימא כי היכי דסבירא להו בבכור דאע"ג דשחטיה בקדושה קאי ואין נוהגין בו בזיון להרגילן הכי נמי סבירא להו בפסולי המוקדשין. דלמא ע"כ לא קאמר ב"ש כו'. אלא בפסולי המוקדשין דאלימי למיתפס פדיונן. שקדושתן על פדיונו והן יוצאין לחולין. אבל בכור לא. דכתיב ביה לא תפדה. ולית ליה. לר"א בר"ש. כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז. דנוהגין בזיון למוכרן בשוק מ"ט משום דכיון דשרית ליה לנהוג בהן כמו שירצה לשוקלן ולמוכרן בשוק מוסיף ופריק אותו ביוקר הכא נמי כיון דשרית ליה דמרגיל מוסיף ופודן ביוקר. אמר רב מרי. לית ליה לר' אלעזר הא מ"ט דמה שמשביח בעור פוגם בבשר הלכך לית ליה. במערבא אמרי. מש"ה אסור דנרא' כעובד עבודה בקדשים. ור' יוסי בר אבין אמר. מש"ה אסר דאי שרית להרגיל פעמים שאין מצויין שם נפחין שקונין העורות לצורך מפוחין ומשהין אותן ומגדלין מהן עדרים וגזירה שמא יבואו בהן לידי תקלה שיעבדו בהן הלכך גזרו דאין מרגילין בפסולי המוקדשין ולא אתו למישהינהו.
<h2>דף לא:</h2>
[תמורה ח' ע"א] [(אם) בבכור נאמר בו לא תפדה ונמכר הוא. דכהן מוכר אותו דהא לא כתיב ביה לא לא ימכר ולא לא יגאל. לעולם בזמן שבית המקדש קיים. ודקא קשיא לך מי איכא ואת דמם תזרוק לעולם בבעל מום עסקי' ובזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא רישיה דקרא דכתיב לא תפדה ואמרינן דנמכר הוא בבעל מום דתניא וסיפיה ואת דמם תזרוק בתם קמיירי. הגדילו התערובות. הרי אוכלין בתרומה ממה נפשך דכל חד אמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי אם עבד כהן אני הרי מותר בתרומה. ונוטלין חלק אחד על הגורן דחד הוי כהן לחוד]. ותני עלה דההוא בכורות של אלו תערובות אינן רשאין למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים דאע"ג דחד מנייהו לא הוי כהן מצי למיכליה דהא לא אסור בכור למיכליה במומו לישראל ולא כהן דעלמ' מצי למיפקיה מדידהו דכל חד וחד מצי אמר ליה אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקליה. אי בזמן הזה מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו. כלומר הא כל בכורות דכולי עלמא נמי מומין בעינן דלא מתאכלי אלא במומיהן. אלא לאו בזמן שבית המקדש קיים. מיירי ואי אמרת בשלמא דבכורות דעלמ' דכהנים גמורין אית לכהן זכייה בגויה דמצי מזבין ליה שפיר היינו דאיכא בין כהנים ודאין דידן להני תערובות דידהו דאינהו לא מצי מזבין לבכור דידיה אלא ירעה עד שיסתאב אלא אי אמרת דכהנים לית להו זכייה בגויה למזבניה דלא הוי דידהו אלא דמזבח כל שכן הני דספקות נינהו דלית להו זכייה בגויה כלל כלל וליתי גזבר ולישקליה וליקרביה למזבח. לעולם בזמן הזה. [עסקי' והא] דאמרת דידן נמי בעי מומין איכא בין דידן לדידהו דבכורות דידן יהבינן לכהן אבל אינהו [מצי] מדחי לכהן. בלישנא אחרינא מפרש טפי. [בהמתה. דכתיב בעיר הנדחת דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שיש בה שיש לגבוה חלק בהם]. אם בבכור בעל מום. היינו בהמתה דפסול חלק של גבוה למזבח [ואי אמרת לית ליה לכהן זכייה בגויה ולא מצי מזבין ליה משום חלק של גבוה]. למה לי בהמתה. למעוטי לבכור ומעשר. תיפוק לי. בכור ומעשר נמי משללה ולא שלל שמים אלא מדאיצטריך בהמתה לבכור ש"מ דאית ליה זכייה בגויה והכי קאמר בהמתה המיוחד לה שאין בה לגבוה כלום ושרפת פרט לבהמת בכור וקשיא לרב נחמן. לעולם בבעל מום ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה. בחולין ושרפת יצא בכור ומעשר כדתנן כו'. לרבות קדשים קלים שהן ממונן. שיש בהן לגבוה ולעמיתו ומביא עליהן קרבן אשם מעילה. בן עזאי אומר לרבות שלמים. מאי ממעט בן עזאי ממעט מעשר הואיל ואינו נמכר לא חשיב ממונו. אבא יוסי בן דוסאי אומר. לא ריבה בן עזאי אלא בכור בלבד הואיל ונמכר תמים חי הוי ממונו [והא מפורש בבבא קמא בפרק ראשון]. הא דומיא דשלמים קתני. אבא יוסי ושלמים אינה אלא בזמן בית המקדש. אלא פשיטא כו'. הא דומיא דשלמים קתני דמצי קרבי.
[תמורה ה' ע"ב] ורבא. אמר דלעולם לא מהני אמר לך האי הוא למעוטי בכור אתא. דתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי כו'. דיליף מלא יגאל דחרמים מה להלן מכירה עמו כדכתיב [אך כל חרם וגו'] לא ימכר ולא יגאל אף לא יגאל דמעשר נמי מכירה עמו אבל בכור נמכר. תצא זו. לחולין ותכנס זו התמורה להקדש. כל הקדשים. פסולי המוקדשין. נמכרין באטלז. משום רווחא דהקדש. חוץ מן הבכור והמעשר. שהרווח הוא לבעלים. ויש להן פדיון. אם קדם מומן את הקדשן. אלמא דלא מהני. אם עבר ופדה הבכור [שאני התם דכתיב קדש הם דכתיב אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם]. ורבא. דאמר דלעולם לא מהני אמר לך ההוא קדש הם להכי הוא דאתא הם קריבין ואין תמורתן קריבה כדמפרש לקמן בהא מסכתא. שאם נתערב דמן בכל העולי' שקריבין לגבי מזבח. שאין עולין מבטלין זה את זה. [כר' יונתן. דאמר אין מערבין לקרנות אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו]. אמר לך. אביי מעשר (בהמה) נמי איתרבי דאין [להם] פדיון כי היכי דאיתרבי בכור [בבכור לא תפדה] דיליף מעשר העברה העברה מבכור.
<h2>דף לב:</h2>
[תמורה ל"ב ע"ב] ואם מתו. בעלי מומין אותן שאמר אחד קדשי מזבח כו' יקברו ר' שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. אמר ר' יוחנן לרבנן. דאמר[י] אם מתו יקברו. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. הילכך כיון דמתו ואי אפשר למעבד להו העמדה והערכה לא יפדו אלא יקברו. וריש לקיש אמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה. ועליה קאמרי ואם מתו יקברו. וזה וזה מודין. בין ר' יוחנן בין ריש לקיש דלרבי שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו דהא לא קאמר ר' שמעון בפירוש דיפדו אלא קדשי בדק הבית בלבד. ודברי הכל. בין רבנן בין ר' שמעון בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש דבעל מום מעיקרא אם מת דיפדו דלא היה בכלל העמדה והערכה. [אלא לריש לקיש. דאמר דלרבנן קדשי בדק הבית היו ועליהו קאמרי יקברו למה ליה לר' שמעון לפרושי. לר' שמעון קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. לימא אם מתו יפדו. ואנן ידעינן דאמאי דקאמרי רבנן קא מהדר ר' שמעון. אמר לך ריש לקיש ר' שמעון לא הוה ידע. על מאי אמרי רבנן יקברו והכי קאמר להו אי בקדשי מזבח תנן אם מתו יקברו כו'. (בסוגיא דת"ק). תניא כותיה דר' יוחנן. כדקאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה] ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן דבעי העמדה והערכה בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית דבעלי מומין קבועין היינו שהיו קדשי מזבח ובהמה טמאה ממש היינו קדשי בדק הבית דאינה קדושה אלא לדמיה וכתי' בתרוייהו העמדה והערכה. ל"א מדקתני וכולהו כלישנא קמא.
<h2>דף לג.</h2>
[תמורה כ"ד ע"א] אין מרגילין ביו"ט. לפשוט עור בהמה שלם לצורך מפוח ולהכי קרי ליה מרגילין דדרך הרגלים מתחילין לפשוט עור לשום אותו צורך וביו"ט אסור דקא טרח ביה טרחא יתירא. ר' אלעזר בר"ש אמר. אפילו נשחטה בעלת מום קודם זריקת דם של תמימה ובשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה קודם שנאכל הבשר של בעלת מום תצא לבית השרפה אלמא לר"א בר"ש אע"ג דשחטה לבעלת מום דהיינו פסולי המוקדשין בקדושה קאי אע"ג דנפדה אי נזרק דמה של תמימה קודם אכילתו תצא לבית השרפה. ונוקמה אידי ואידי. לבכור ולפסולי המוקדשין כב"ש ונימא כי היכי דסבירא להו בבכור דאע"ג דשחטיה בקדושה קאי ואין נוהגין בו בזיון להרגילן הכי נמי סבירא להו בפסולי המוקדשין. דלמא ע"כ לא קאמר ב"ש כו'. אלא בפסולי המוקדשין דאלימי למיתפס פדיונן. שקדושתן על פדיונו והן יוצאין לחולין. אבל בכור לא. דכתיב ביה לא תפדה. ולית ליה. לר"א בר"ש. כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז. דנוהגין בזיון למוכרן בשוק מ"ט משום דכיון דשרית ליה לנהוג בהן כמו שירצה לשוקלן ולמוכרן בשוק מוסיף ופריק אותו ביוקר הכא נמי כיון דשרית ליה דמרגיל מוסיף ופודן ביוקר. אמר רב מרי. לית ליה לר' אלעזר הא מ"ט דמה שמשביח בעור פוגם בבשר הלכך לית ליה. במערבא אמרי. מש"ה אסור דנרא' כעובד עבודה בקדשים. ור' יוסי בר אבין אמר. מש"ה אסר דאי שרית להרגיל פעמים שאין מצויין שם נפחין שקונין העורות לצורך מפוחין ומשהין אותן ומגדלין מהן עדרים וגזירה שמא יבואו בהן לידי תקלה שיעבדו בהן הלכך גזרו דאין מרגילין בפסולי המוקדשין ולא אתו למישהינהו.
<h2>דף נ:</h2>
[תמורה כ"ז ע"ב] הא איתמר ר' יונה אמר אהקדשות. האי דבעי למימר לקמיה דביטול מקח יש להן דבר תורה. ור' ירמיה אמר אקרקע. יש להן בטול מקח ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי בטול מקח יש להן. דבר תורה. ואיפוך. דר' יוחנן דאמר מדבריהם תריץ ליה כריש לקיש ודריש לקיש כר' יוחנן ולא קשיא לך. ומי מצית אמרת איפוך. הניחא למ"ד. לר' יוחנן דאמר דהקדש יש להן ביטול מקח וכ"ש אקרקע איצטריך למימר איפוך אלא לר' ירמיה אקרקע יש להן ביטול מקח ולא אהקדש היכי אפיך לה. אלא לא תיפוך. ור' יוחנן מדבריהם קאמר יש להן ביטול מקח ולא מדאורייתא לדברי רבי ירמיה. לימא קא מיפלגי. ר' יונה ור' ירמיה בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דר' יונה לית ליה דשמואל דקסבר בטול מקח יש להן והאי שחיללו על פרוטה היינו טפי מבטול מקח ור' ירמיה אית ליה. ואב"א לעולם. כדאמר מעיקרא דאאונאה פליגי אשתות ולא תיפוך ודקא קשיא לריש לקיש ואלו דברים שאין להם אונאה הקדש סבר לה דאין להן אונאה כדרב חסדא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ל"א במאי קמפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בדשמואל לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו דבר תורה לית ליה דשמואל כדמתרצינן איפוך. ואב"א אפילו רב אית ליה דשמואל ואמר לך רב אי דקא מכוין לכתחלה לאחולי בכך בשוה פרוטה [מתחלה שפיר] (מיתחיל) אלא שאני הכא במתני' באומר זו מחולל על זו דלא קא מכוין לאחולי בפרוטה הלכך קאמר וצריך לעשות לו דמים דבר תורה. ואב"א דכ"ע לית להו דשמואל ופליגי בכדי אונאה כו'. לא שנו. דצריך לעשות לו דמים כדי שלא יתאנה הקדש אלא שלא נישום הקדש בשלשה כשאמר זו מחולל על זו אבל נשום בשלשה אינו חוזר ואין צריך לעשות לו דמים שוב. והאמר רב ספרא היכא אמר מאה עדים כתרין. כלומר [אם] (אין) מכחישין מאה עדים שני עדים חשובין הללו שנים כאותן מאה שאין מאמינין לאלו יותר מאלו הואיל [ואין] מזימין אותן. אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דעות. אע"ג דנשום בשלשה לכתחלה. ותו אפילו לא הויא אלא תלתא ותלתא. ותלתא בתראי מטפן בשומא מי לא אזלינן בתר בתרא. אלא עולא דאמר אבל נישום בשלשה אינו חוזר סבר לה כר' יוחנן כו'. ל"א לא אמרן. דצריך לעשות לו דמים שוב אלא דשמוי לכתחלה בתרי אבל דשמוי בתלתא אע"ג דאתאן בי מאה ומטפו [לא הדרי ולא אמרי'] (לאהדר אמר) דהני תלת לא ליהוי עדיף שומייהו מדתרי (אלא אי) [ואי] אתו אחריני ומטפו ליהדר קמ"ל דלא הדר כיון דשמוי בתלת (הני והאמר רב ספרא אפילו למ"ד כו').
<h2>דף נג.</h2>
(תמורה כ"א ע"א) [מתני'] [ויאכלו במומן לבעלים. בלא פדיון כבכור ומעשר שאין בהן פדיון דכתיב בהו לא יפדה ולא יגאל. שכל הקדשים נמכרים באטליז. משום דריוח שלהן להקדש חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים הילכך אין מזלזלין בהן. ובאין מחוצה לארץ לארץ. להקריב. חוץ מן הבכור ומעשר. שאין באין ואף על פי כן אם באו תמימין דיעבד בכור ומעשר יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו לבעלים. בלא פדיון] (מתני'). ואמר רבי שמעון מה טעם. בכור ומעשר אין באין מחוצה לארץ (לפי שיש) [לכתחילה. מפני שבכור ומעשר] יש להן פרנסה במקומן. [שיכול לפרנסן בחוצה לארץ עד שעה] שיפול בהן מום קבוע ולאלתר כשיפול בהן מום יכול לאוכלן בלא פדיון הילכך אין צריך להעלותן. ושאר כל הקדשים. אין להן פרנסה בחוצה לארץ שיהו ניתרין לאלתר כשיפול בהן מום בלא פדיון אלא צריכין פדיון הילכך הרי הן בקדושתן וחמירי מבכור ומעשר הילכך באין מחוצה לארץ. הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי. מי אמרינן כיון דלא קרבי. דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב. או דילמא כיון דקדשן. כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב. ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו']. בן (אטיטס) [אנטיגנוס] העלה בכורות ולא קבלו ממנו. אפילו דאיעבד. לא קשיא. הא דקתני ואם באו תמימים יקרבו [כר' ישמעאל] דמקיש לקמן מעשר שני לבכור מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית מכלל דאפילו בכור חוצה לארץ יאכל לפני הבית והא דקאמר ולא קבלו ממנו [היינו] כר' עקיבא דמקיש לקמן בכור למעשר שני מה מעשר שני אינו בא אלא מן הארץ דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וכו' אף בכור נמי אינו בא אלא מן הארץ.
<h2>דף נג:</h2>
[תמורה ח' ע"א] [(אם) בבכור נאמר בו לא תפדה ונמכר הוא. דכהן מוכר אותו דהא לא כתיב ביה לא לא ימכר ולא לא יגאל. לעולם בזמן שבית המקדש קיים. ודקא קשיא לך מי איכא ואת דמם תזרוק לעולם בבעל מום עסקי' ובזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא רישיה דקרא דכתיב לא תפדה ואמרינן דנמכר הוא בבעל מום דתניא וסיפיה ואת דמם תזרוק בתם קמיירי. הגדילו התערובות. הרי אוכלין בתרומה ממה נפשך דכל חד אמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי אם עבד כהן אני הרי מותר בתרומה. ונוטלין חלק אחד על הגורן דחד הוי כהן לחוד]. ותני עלה דההוא בכורות של אלו תערובות אינן רשאין למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים דאע"ג דחד מנייהו לא הוי כהן מצי למיכליה דהא לא אסור בכור למיכליה במומו לישראל ולא כהן דעלמ' מצי למיפקיה מדידהו דכל חד וחד מצי אמר ליה אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקליה. אי בזמן הזה מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו. כלומר הא כל בכורות דכולי עלמא נמי מומין בעינן דלא מתאכלי אלא במומיהן. אלא לאו בזמן שבית המקדש קיים. מיירי ואי אמרת בשלמא דבכורות דעלמ' דכהנים גמורין אית לכהן זכייה בגויה דמצי מזבין ליה שפיר היינו דאיכא בין כהנים ודאין דידן להני תערובות דידהו דאינהו לא מצי מזבין לבכור דידיה אלא ירעה עד שיסתאב אלא אי אמרת דכהנים לית להו זכייה בגויה למזבניה דלא הוי דידהו אלא דמזבח כל שכן הני דספקות נינהו דלית להו זכייה בגויה כלל כלל וליתי גזבר ולישקליה וליקרביה למזבח. לעולם בזמן הזה. [עסקי' והא] דאמרת דידן נמי בעי מומין איכא בין דידן לדידהו דבכורות דידן יהבינן לכהן אבל אינהו [מצי] מדחי לכהן. בלישנא אחרינא מפרש טפי. [בהמתה. דכתיב בעיר הנדחת דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שיש בה שיש לגבוה חלק בהם]. אם בבכור בעל מום. היינו בהמתה דפסול חלק של גבוה למזבח [ואי אמרת לית ליה לכהן זכייה בגויה ולא מצי מזבין ליה משום חלק של גבוה]. למה לי בהמתה. למעוטי לבכור ומעשר. תיפוק לי. בכור ומעשר נמי משללה ולא שלל שמים אלא מדאיצטריך בהמתה לבכור ש"מ דאית ליה זכייה בגויה והכי קאמר בהמתה המיוחד לה שאין בה לגבוה כלום ושרפת פרט לבהמת בכור וקשיא לרב נחמן. לעולם בבעל מום ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה. בחולין ושרפת יצא בכור ומעשר כדתנן כו'. לרבות קדשים קלים שהן ממונן. שיש בהן לגבוה ולעמיתו ומביא עליהן קרבן אשם מעילה. בן עזאי אומר לרבות שלמים. מאי ממעט בן עזאי ממעט מעשר הואיל ואינו נמכר לא חשיב ממונו. אבא יוסי בן דוסאי אומר. לא ריבה בן עזאי אלא בכור בלבד הואיל ונמכר תמים חי הוי ממונו [והא מפורש בבבא קמא בפרק ראשון]. הא דומיא דשלמים קתני. אבא יוסי ושלמים אינה אלא בזמן בית המקדש. אלא פשיטא כו'. הא דומיא דשלמים קתני דמצי קרבי.
<h2>דף נו.</h2>
[תמורה י"ט ע"ב] דלא חזי לגופיה. להקרבה. לא נחתה לה קדושת הגוף. ותימכר שלא במום. ל"א כל דלא חזי להקרבה לאלתר לא קדיש קדושת הגוף. והאי דאמר הכא לאלתר לאו דוקא קאמר דהא לא לאלתר [ולא] לאחר זמן לא חזי אלא אגב דקא בעי למימר אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה ומחוסר זמן דלאלתר לא חזי ולאחר זמן חזי קאמר הכא לאלתר. [אשם בן שנה. כגון אשם נזיר ואשם מצורע דבן שנה הוא דכתיב בהו כבש. והביאו בן שתי שנים. דכבר קרוי איל או אשם בן שתי שנים כגון אשם גזלות ומעילה דכתיב בהו איל. כל עצמו. היינו כל עיקר אינו קדוש דסבר כיון דלא חזי לגופיה לאשם להקרבה לא נחתא ליה קדושה]. והא מחוסר זמן. דפחות מבן שמונת ימים. ואמר ר' שמעון דקדיש. קדושת הגוף במס' זבחים בפרק אחרון דתנן השוחט אותו ואת בנו ומחוסר זמן קדשים בחוץ ר' שמעון אומר שני בלא תעשה דשוחטי חוץ שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ומדקאי בלא תעשה אלמא דקדיש קדושת הגוף. [מחוסר זמן שאני. מחוסר זמן מ"ה קדיש קדושת הגוף דלמחר חזי]. אי הכי אשם בן שתים והביא בן שנה. אמאי אמר כל עצמו אינו קדוש הא מיחזי (לשנא) [לקדשו] אלא ודאי לאו היינו טעמא במחוסר זמן משום דקדיש למחר דא"כ קשיא ליה אשם. אלא היינו טעמא במחוסר זמן דיליף ליה מבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו. דקדושתו מרחם וקרב בזמנו לאחר ח' ימים אף זה מחוסר זמן (כיון) נכנס לדיר להתעשר דיליף מעשר עברה עברה מבכור אבל באשם דלא כתיב ביה עברה כל עצמו אינו קדוש.
<h2>דף נו:</h2>
(תמורה כ"ט ע"ב) [מ"ט כי תועבה היא כתיב. (ואי) [והא] אשתו נדה תועבה היא דכתיבא גבי עריות וכתב בסיפיה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. וללוי דמרבי אשתו נדה הא כתב זונה ואשתו נדה לאו זונה. (אי) [ורב]. קסבר דהאי [זונה] להכי אתא דאתנן זונה אסורה ולא אתנן זונֶה אם נתנה היא לו אתנן אינו אסור להקרבה. או שנתן לה שכר פקעתה. לא שכר עבירה אלא שכר שבטלה באותה שעה ממלאכתה כולן מותרין]. ואע"פ שאין ראיה לדבר. שאתנן זונה קרוי אתנן. זכר לדבר. שנאמר ובתתך אתנן וקאמר דכולן מותרין. [ורב האי תועבה. דדריש ליה לוי לאתנן לאשתו נדה מאי עביד ליה מיבעי ליה כו'. ילפה תועבה תועבה מעריות כתיב גבי אתנן כי תועבה היא וכתי' בעריות מכל התועבות. יצא עובדת כוכבים שאין זרעו מיוחס אחריו. כדאמרי' ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה]. ורבא אמר כו' וכהן הבא עליה. אפי' על עובדת כוכבים לוקה משום זונה דילפי מהדדי מה זונה ישראל בלאו דכתב לא יחלל אף עובדת כוכבים נמי בלאו ומה אתנן עובדת כוכבי' אסור דהא לא תפסי קידושי אף דזונה ישראל אסור אע"ג דתפסי בה קידושי דהא ילפן אהדדי. אמר לך אביי. להכי מדמו זונה ישר' לזונה עובדת כוכבים ומה זונה לא תפסי בה קידושי אף זונה ישראלית בעריות דלא תפסי בהו קידושי הא תפסי בהו קידושי אתנן מותר. והא קתני סיפא. דהאי ברייתא דאחד זונה עובדת כוכבים כו' כגון אלמנה לכ"ג כו'. והנך תפסי בהו קידושי ואתננן אסור וקשיא לאביי. אמר לך אביי. הא סיפא מני ר' אלעזר היא דאמר פנוי כו' שלא לשום אישות קידושין עשאה זונה ואתננה אסור אע"ג דתפסי בה קידושין.
<h2>דף נז.</h2>
(תמורה ל' ע"א) [מתני'] אם שכנגד [הכלב] (כל) אסור. כל העשרה דאמרינן כל חד וחד שייך כנגד הכלב כדמפרש בגמרא ואותן תשעה שעם הכלב מותרין. [גמ'] לא רבית במחיריהם. בחלופיהם. אימא. מאי מחיר כלב אתנן ממש דכלב כגון דאמר ליה הילך טלה זו ותלין שפחתך אצל כלבי. א"כ הוו להו תלתא. אתנן זונה ואתנן כלב ומחיר כלב וגם שניהם כתב ולא שלשה. ומאן דאמר אימא [כו'] אמר לך ליכא למיפרך שנים ולא שלשה דמי קא אמרינן (אמאי) [אנן] אתנן ומחיר. כלומר דאתנן נמי (דהא) משמע אכלב (כלב) דהיינו שלשה. אתנן ולא מחיר קאמרינן. כלומר דמאי מחיר אתנן כלב והיינו שנים. א"כ. כדאמרת מאי מחיר כלב. נימא קרא אתנן זונה וכלב. דהוה משמע נמי אתנן אכלב. אלא מדכתב רחמנא אתנן זונה ומחיר כלב ש"מ מחיר הוא דקאמר רחמנא אכלב דהיינו חילוף ולא אתנן. ל"א מחיר כלב היינו אתננה דכלב ולא חילוף. א"כ נכתב קרא אתנן זונה וכלב. ולא בעי מחיר ואימא אתנן זונה ומחיר כלב דוי"ו דומחיר נוסף על ענין ראשון. וקרי ביה הכי אתנן ומחיר כלב. כלומר דשם דאתנן ומחיר תרוייהו חלין על כלב. לא ס"ד תועבת ה' גם שניהם כתב שנים ולא שלשה. ואי כדאמרת הוו שלשה אתנן זונה ואתנן ומחיר דכלב. הכא במאי עסקינן כגון דאיטפי דמי כלבא מכל חד מנייהו. דשכנגדו דההוא טופיינא דכלב שייך בכולהו לאשלומי הילכך שכנגד הכלב כולן אסורין. ל"א אמאי אסורי'. כולן שכנגד הכלב לישקול חד מהנהו דבהדי כלבא דתיתסר ואינך לישתרו. אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון דשוויין כולהו. עשרה אימראין כל חד וחד ד' זוזי ופלגי דחומשא וכלבא שוי ה' זוזי דזוזא יתירא דכלבא אותו חמישי משיך בכולהון דפלגו חומשא דכולהו סליק לחד (חומש) [זוז] היינו אותו זוז חמישי שהכלב שוי יותר. והאי לישנא בתרא מפרש טופיינא דלישנא קמא. אתנן כלב. כדאמרן. ומחיר זונה. כגון שהחליף טלה בזונה הרי אלו מותרין שנים שנים ולא ארבעה והיינו ארבעה אתנן זונה ואתנן כלב מחיר זונה ומחיר כלב. אין זנות בבהמה. לאסור אתננה דאם איתא לא לישתמיט קרא ולכתב אתנן זונה וכלב דאתנן נמי משוי אכלב. ל"א מדלא כתב אתנן ומחיר כלב וזונה דלא משוי אתנן ומחיר אכלב ואזונה. תניא נמי הכי. דאין זנות בבהמה דאם תאמר כן ליתן את האמור של זה בזה אתנן כלב ומחיר זונה דאסורין א"כ הוו להו ארבעה. וולדותיהן. של אתנן ומחיר מותרין שנאמר גם שניהם הם ולא וולדותיהן. מ"ט האי לאימיה אקצייה. כלומר לא נתכוון להקצות אלא לאמו ולא לעובר.
<h2>דף ס.</h2>
[תמורה כ"א ע"א] הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי. מי אמרינן כיון דלא קרבי. דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב. או דילמא כיון דקדשן. כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב. ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו'].
<h2>דף ס:</h2>
(תמורה י"ג ע"ב) [ודבר שאינו בשותפות. כדאמר בפרק בתרא דבכורות יהיה לך ולא של שותפות אמר ר' להכי יצא מעשר]. לידון בתמורת שמו ותמורת גופו. דתמורת שמו [דמעשר] קרבה ותמורת גופו לא קרבה והיינו ולחלק [בין] תמורת שמו [לתמורת גופו] (קרבה) תמורת שמו היינו כדמפרש לקמן מנין שאם קרא תשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה ומנלן דקדשי מדכתיב כל מעשר מרבויא דכל. ותמורת גופו. היינו תמורתו ממש [אינה קריבה דגמר מעשר עברה עברה מבכור וכתיב בבכור קדש הם הם ולא תמורתן. ותמורת שמו נגאלת. מ"ט משום דשלמים נגאלין כשאר קדשים ותמורת שמו שלמים הוי ויש להן דין דשלמי'. תמורת גופו אין נגאלין. דכתיב במעשר לא יגאל ותמורתן נמי] [כיוצא בו] תמורת גופו חלה על דבר שאינו ראוי לקרבן כגון בעל מום דכתיב לא ימיר אותו טוב ברע היינו בעל מום וכי היכי דחיילא תמורת מעשר אבעל מום הכי נמי חיילא אאתנן ומוקצה [ונעבד] דקי"ל דכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה וע"ז פוסל בו. ותמורת שמו אין חלה אלא על דבר הראוי. ליקרב (למזבח) שלמים. אמרי. מאי האי משום דרבי רחמנ' במעשר דאית ביה תמורת שמו איגרועי איגרע האי תמורת שמו מתמורת גופו דאילו תמורת גופו חלה על בעל מום קבוע ותמורת שמו לא חיילא על מום קבוע. אין. ודאי [דאמרינן] מאי דרבי בתמורת שמו רבי כגון דקרבה ונגאלת [כשלמים ומאי דלא רבי למיחל על דבר שאינו ראוי לא רבי. והא מהיכא תיתי. דאמרינן מאי דרבי רבי ומאי דלא רבי לא רבי אימא רבי לכל מילי. אמר רב הונא משום. שיצא לידון בדבר החדש דתמורת שמו קרבה ונגאלת] מה שאין כן בתמורת גופו הילכך אין לך בו אלא חדושו בלבד. [ולא נצרכה. ההיא דקאמר ודבר שבא חובה אלא למעוטי]. עולה הבאה מן המותרות. כגון (שהקדיש) [שהפריש] מעות לחובתו וניתותרו מהן דההיא לא עבדא תמורה דהא אמרי רבנן מותרות לנדבת ציבור אזלן וציבור לא עבדי תמורה. וניתק זה ראשון לעולה. משום דנמצא לאחר כפרה [והיינו] עולה הבאה מן המותרות. [הא קא מיבעיא ליה. ל"א אי אליבא דר' שמעון דאמר ממעשר ילפינן אפי' חדא תמורה נמי לא עבדא דהא אמר מה מעשר שבא חובה עושה תמורה (ואפי') ועולה הבאה מן המותרות אינה באה חובה. והכי קא מיבעיא ליה אי סבירא ליה לר' אלעזר כר' שמעון דאמר אין מימר וחוזר ומימר הני מילי בחד גופה. בב' גופין וקדושה אחת מאי. היינו בלא נתכפר. וב' קדושות וגוף אחד. היינו בלא הומם. מאי. מי חוזר ומימר בגוף אחד וקדושה אחרת מאי תיבעי].
